במים שהוחמו מע״ש – ומצטער אע״פ שאינו חולי כל הגוף י״ל דמותר לרחוץ [חידושי רע״א]:

אפילו המים שנכנסו לה מע״ש – עיין במשנה ברורה במש״כ בשם הבית מאיר ודע דמשמע שם מיניה דאם לא היה סתום מוצאו ומובאו אינו אסור כ״א מה שבאין דרך הסילון בשבת ולענ״ד גם בזה יש להסתפק דאחרי דהמים שבאו להסילון תיכף בעת הנחתו כבר הלכו ונשפכו להעוקא קודם השבת ומה שבאין לו אח״כ בשבת אפשר דאין שייך עליהם שם הטמנה דהרי הוא לא הטמינם דממילא באין מעצמן להסילון ואפשר שע״ז דקדקו התוספות וכתבו דהסילון מוקף מכל צד:

מעיו״ט ביו״ט הוי כחמין וכו׳ – תיבת ביו״ט לא ידעתי ביאורו וסבור הייתי לומר דהוא בא למעט בזה המים שנכנסו לה מעיו״ט דלא אסור ולא כמו בשבת דאסרו אפילו המים שנכנסו לה מע״ש אבל מה אעשה שבב״י כתוב בהדיא דאסור אפילו המים שנכנסו לה מעיו״ט וצ״ע:

י״א שצריך ליזהר וכו׳ – עיין במגן אברהם דדעתו דאפילו להחזיק ידיו במקום שלא יוכלו המים להתחמם כ״כ עד שיהיה היד סולדת בהן ג״כ אסור לדעה זו דאלו במקום שהיד סולדת בהן אף לדעה ראשונה אסור. והנה בגמרא איתא דסכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה והטעם דבשמן אין שייך גזירת רחיצה ומ״מ ע״כ איירי שאין מקרבת ידה כ״כ עד שיוכל להתחמם היטב השמן כדי שיעור שהיס״ב וכ״ז ניחא לפירוש המגן אברהם אבל לפירוש האחרון שבב״י שטעם הרא״ש מפני עצם חמום המים א״כ הרא״ש סותר קצת ד״ע במה שהביא אח״כ דברי רשב״ג והי״ל לפרושי עכ״פ דרשב״ג לא מיירי באופן זה:

אצל האש – ואצל כותל התנור אם הוא חם מאד ג״כ נראה שיש ליזהר:

שפעמים שהם רותחין – עיין בפמ״ג דמשמע דאפילו הם עתה פושרים בעלמא שאין היד סולדת בהם ג״כ אסור וכן משמע קצת במגן אברהם מדכתב בחמין שהוחמו מעט ולא ידענא מנ״ל דהא אמרינן בגמרא ה״ד יד סולדת אמר רחבה אר״י כל שכריסו של תינוק נכוית בו והנה ידוע שכריסו של גדול אין נכוה במהרה כשל תינוק וע״כ מסתברא דאסרינן הכא אפילו אם רק שהיד סולדת בהן לבד מפני שלפעמים יוכל להתרמות שיהי׳ רותח כ״כ עד שבטנו של גדול יוכל להכוות אבל לא בפושרים גמורים:

מותר להחם בגד – עיין במ״ב שכלי מותר לכו״ע עיין ברש״י שם וראיה מברייתא דלא נקט קומקומום חם:

אדם מותר וכו׳ – עיין במגן אברהם שהביא בשם מהרי״ל ותה״ד להחמיר בזה ובסוף דבריו סיים ומ״מ נראה דמותר לטבול לקריו כיון דמדרבנן הוא ור״ל דאמרינן בביצה י״ח נטמא בולד הטומאה מטבילין אותו ביו״ט והטעם משום כיון דחיוב הטבילה הוא רק מדרבנן לא מחזי כמתקן ולרוחא דמילתא כתב כן דכהיום בטלוה לטבילותא לגמרי וכנ״ל בסימן פ״ח וכ״כ בעולת תמיד [ואפשר דכונת המגן אברהם אפילו לדעת המחמירים שסוברים דלא בטלוה לתפלה] וקשה דלא דמי כלל דהתם שנטמאו בולד הטומאה מן התורה אינו טמא כלל משא״כ בזה דטמא מן התורה וע״י הטבילה נטהר זה גופא מחזי כמתקן. ותדע דמשמע בביצה י״ז ע״ב במשנה מדנשנית בסתמא דאיירי בכל הטומאות כגון טומאת שרץ וזבין וכה״ג דלדידהו לא אסרו כלל לקרות בתורה וכנ״ל בסימן פ״ח ואפ״ה משמע שם בביצה י״ח בגמרא דאי לאו משום דנראה כמיקר היה אדם אסור להטביל עצמו בשבת משום דנראה כמתקן וע״כ משום דנטהר מטומאה וזה גופא הוא התיקון וא״כ בטומאת קרי דהוא אב הטומאה נמי [הג״ה ואפשר לומר דס״ל דזהו דוקא בדורות הראשונים שהיה נוהג אצלם טומאה וטהרה ע״כ חשיב תיקון ע״י הטבילה לכל הטמאים שיהיו יכולין להשתמש טהרות ע״י הטבילה משא״כ כהיום שטומאה וטהרה אינו נוהג ותיקון מצד לימוד התורה אינו דאפילו בלי טבילה ג״כ מותר וכנ״ל ולבד באשה נדה שע״י הטבילה מותרת לבעלה ע״כ מחזי כמתקן בזמנינו דלא נראה כמיקר. ואין להקשות דא״כ כלים טמאים גמורים מן התורה ג״כ יהא מותר לטבול כהיום והשו״ע פסק לעיל בסימן רס״א ס״א דאין מטבילין את הכלים ואכלים טמאים קאי כדמשמע בפירוש רש״י וכ״כ הרע״ב בפי׳ המשנה [וגם דבכלים חדשים דעת המחבר נוטה יותר לדעת המתירין אפילו בשבת גופא וכ״ש בין השמשות וכדמשמע בסימן שכ״ג ס״ז] דשם שאני דהוא דבר שמנין וצריך מנין אחר להתירו וע״כ אף דנתבטל הטעם לא נתבטלה הגזירה שגזרו על טבילת כלים משא״כ על טבילת אדם לא גזרו אז כלל משום דנראה כמיקר ונהי דהיום שאנו מונעין עצמנו מרחיצה לא נראה כמיקר וניכר שהוא לשם טבילה מ״מ הלא לא נראה ג״כ כמתקן ע״י הטבילה כהיום שאינו נוהג טומאה וטהרה ע״כ הג״ה]. שוב מצאתי בביאור הגר״א שכתב וז״ל אדם וכו׳ עיין במגן אברהם והעיקר כמ״ש ב״י בשם כל בו ותה״ד שאוסרים וכ״כ המגן אברהם בסימן קכ״ח ס״ק ע׳ עי״ש עכ״ל ונ״ל דכונתו הוא למה שכתבנו והוא דחולק על המגן אברהם שכתב דמותר לטבול לקריו וזהו שכתב עיין במגן אברהם ר״ל דכתב דלטבילת קרי מותר לכו״ע וסיים ע״ז הגר״א והעיקר כמש״כ הב״י וכו׳ ור״ל דלפי הטעם שכתב התה״ד דבזמנינו כיון דנהגו להחמיר ברחיצה מחזי כמתקן ע״י הטבילה שוב אין לחלק בין טומאת קרי לשאר טומאות כיון דסוף סוף נטהר ע״י הטבילה מחזי כמתקן וזהו שסיים הגר״א ע״ז וכ״כ המגן אברהם בסימן קכ״ח ס״ק ע׳ ע״ש ר״ל דכתב שם בהדיא דלכך לא נהגו הכהנים ביו״ט לזקוק לנשותיהן כדי שיהיו יכולין למחר לישא כפיהם בטהרה משום דלא נהגו לטבול ביו״ט ע״ש הרי דאפילו לטבילת קרי אין לטבול ומ״מ קשה לי דברי המגן אברהם דשם דהלא איירי שם בנטמא ביו״ט גופא ובזה אפילו בטבילת כלים מותר ולא גזרו בזה משום דמחזי כמתקן וכדאיתא ביצה י״ח ולא יהיה חמור טומאת קרי מטבילת כלים דמותר ואפשר לומר דשם משום דהיה נוהג אצלם טומאה וטהרה והיו זהירין בטהרה לכך התירו להטבילן ולהשתמש בהן בטהרה משא״כ כהיום וכעין סברא זה נמצא בתוספות י״ח ע״ב ד״ה כל אבל מדברי הגר״א ביורה דעה סימן קצ״ז בביאורו משמע שאין מחלק בזה א״נ דסובר המגן אברהם דשם שאני שכבר נטמא והתירו להטבילו משא״כ לכתחלה להיות טמא ולסמוך על שלאחר כך יהיה מותר לטבול לא וכעין זה כתב בתוד״ה ושוין וכו׳ ע״ש ויש לחלק. היוצא מדברינו לענין טבילת קרי המגן אברהם סותר א״ע דשם כותב שהמנהג להחמיר בזה ופה הוא מיקל ודעת הגר״א כמו שכתב המגן אברהם לעיל בסימן קכ״ח ושארי אחרונים רובם ככולם מקילין בזה הלא המה העו״ש והא״ר והתוספת שבת והשלחן ע״ש וש״א והיינו אפילו היה יכול לטבול מע״ש ויו״ט ע״כ בודאי אין לנו למחות ביד הנוהג להקל וכ״ש אם נטמא בשבת ויו״ט גופא ויותר נ״ל דאפילו הגר״א דהביא ראיה מדברי המגן אברהם דלעיל בסימן קכ״ח לא הביא רק לראיה דאין חילוק בין טבילת קרי לשאר טבילה אבל לעצם הדין אם נטמא בשבת ויו״ט גופייהו אפשר דגם הוא מודה דאין להחמיר בזה כלל וכמו דמשמע בביאורי הגר״א ביורה דעה סימן קצ״ז ע״ש וכן נתפשט המנהג להתיר אך בכ״ז יזהר מאד שלא יבוא לידי סחיטה. ודע עוד דאם הוא טהור גמור ורוצה לטבול בשבת בשחרית משום תוספת קדושה אין בזה משום חשש מתקן מצד הדין וראיה ממה שאמרו שם בגמרא י״ט ע״א מטבילין מגב לגב ועי״ש ברש״י וכ״כ בספר תוספת שבת בסימן ר״ס משם הכתבים אך לפי מה שכתב מהרי״ל דיפה נוהגות הנשים שאינן טובלות שלא בזמנן משום חשש סחיטה נראה דגם טבילה כזו יש למנוע ודי לנו במה שאנו מקילין לטבול בשבת היכא דהוא צריך לטבילה:

בדברים שאינם משירים שער – עיין בטור שצייר הרבה דברים ומקורם מהגמרא וה״ה כל כיוצא בזה אם הוא יודע שאינו משיר בודאי ונראה דבמינים שאינו יודע את טבעם ואולי הם משירים בודאי יש לאסור מלרחוץ בהם. והנה הרמב״ם בפרק כ״ב פרט כל הדברים הנזכרים שם בגמרא להיתר ולא הזכיר נתר וחול דגם זה מוזכר שם בגמרא בריש הסוגיא דלר״ש מותר וכן בפ״א מהלכות שבת הזכיר דמותר לרחוץ ידיו בעפר הפירות ולא הזכיר ג״כ מאומה מנתר וחול משמע דבנתר וחול ס״ל דאסור וצריך טעם ועיין בלח״מ שתמה ג״כ בזה ותירץ דס״ל להרמב״ם דר׳ ישמעאל בנזיר דאמר דלא יחוף ראשו באדמה ס״ל דאף נתר וחול אסור דפ״ר הוא ופסק כוותיה משום דשם בנזיר מפרש בגמרא את דבריו ומה דמתירין בכלים אף בנתר וחול כדלעיל בסימן שכ״ג וכן איתא בהדיא ברי״ף ורא״ש וכל הפוסקים היינו דכלים לא גריד כ״כ ולא הוי פ״ר וצע״ג דשבק הרמב״ם סתמא דגמרא דפרק במה טומנין דמשמע מינה דהסתם משנה כולל אף בנתר וחול ואמרינן בדף פ״א עלה דהלכה כסתם משנה הזו ופסק כר׳ ישמעאל ועוד דלסברת הלח״מ מאי מקשה הגמרא בפרק במה טומנין ממשנה זו הי״ל לומר דהברייתא דאוסרת לחוף בהן שערו ס״ל כר׳ ישמעאל דפ״ר הוא וגם מפירוש הר״ח שם משמע דלפי מאי דקי״ל כר״ש אף בנתר וחול מותר לחוף את השער וכן בהגהות אשר״י כתב שם דמדינא מותר אף בנתר וחול ומ״מ לבסוף כתב שם דקשה הוא להכשיר ואולי מטעם דר׳ ישמעאל הנ״ל וצ״ע למעשה:

לרחוץ ידיו במורסן – עיין במ״ב מה שכ׳ שלוקחים בידים הרטובות [והיינו אפילו אם הם טופח ע״מ להטפיח. דכ״ז הוא בכלל גיבול כלאחר יד] כ״כ המגן אברהם ואף דהוא מסתפק גם בזה אם יש להתיר לדעת האוסרים לעיל בשינוי מ״מ נראה דיש להקל עכ״פ באופן זה אחרי דבמרדכי שהביאו הב״י וכן בלבוש התירו אפילו לשפוך מעט מים על המורסן שעל ידו דגם זה הוא בכלל שינוי גמור (ועיין בא״ר ופמ״ג) אין להחמיר עכ״פ ליקח מורסן יבשים בידים רטובות וכ״כ בספר כלכלת שבת וש״א:

ואסור לרחוץ ידיו במלח – עיין בביאור הגר״א מה שכתב ע״ז ולענין בורית אסור לדידיה אף בחול מטעם דסיכה כשתיה ועיין לקמיה:

בשאר חלב וכו׳ – עיין בביאור הגר״א שדעתו כדעת הרבה מגדולי הפוסקים דאף בחול אסור דסיכה כשתיה ועכ״פ מדרבנן אסור ודלא כר״ת וסייעתו שהתירו בזה לגמרי. מיהו מנהג העולם לרחוץ בבורית שלנו הנעשים מחלב ורק איזה מדקדקים זהירין בזה. ואם מצוי להשיג בורית שנעשים שלא מחלב בודאי נכון לחוש לדעת המחמירין בזה: